שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מילון כלכליסט
     

    גברים ממאדים, נשים מכדור הארץ

    נשים מצליחות יותר באקדמיה, טובות יותר במערכות יחסים ולוקחות פחות סיכונים מטופשים. אז מה מונע מהן להצליח בעסקים לפחות כמו גברים?

    מישל פרידמור–בראון, TLS מגזין 10.10.12

    המריבות המוכרות בין גברים לנשים הן כאין וכאפס בהשוואה למה שמתרחש אצל בעלי חיים אחרים. נקבת גמל שלמה לפעמים אוכלת את בן זוגה. היא נוגסת בראשו בדיוק כשהוא פולט זרע, ואז מסיימת את שאר הארוחה בזריזות. מלבד נענוע קל, לא נראה שהוא מוחה יותר מדי על מערכת היחסים הגרועה הזו. הפשפש הזכר, לעומת זאת, פיתח בליטה חדה כתער שבאמצעותה הוא חותך את בטנה של הנקבה ומחדיר ישירות לשם את תאי הזרע שלו. לעקרב יש עוקץ מוסווה שמסייע לו בפיתוי בנות מינו.  חרק רץ-המים האלגנטי יותר הוא בעל שתי אנטנות מדויקות שמטרתן היחידה היא להחזיק את הנקבות.

    ישנן עוד אינספור דוגמאות. סקס על שש רגליים, או אפילו שמונה, מתברר לעיתים קרובות כאירוע אכזרי במיוחד. כפי שדארווין עצמו הבחין, קשה למצוא עליונות מוסרית בטבע.

    תיאורית המשחקים מאפשרת לביולוגים התפתחותיים ולכלכלנים כמו פרופ' פול סיברייט לתפוס את מלחמת המינים כמשחק אסטרטגי. באופן כללי, הזכר מתפתח כך שהוא "רוצה" להשיג את הנקבה בכל מחיר – בין אם מדובר בהתנהגות של בריון, קדוש מעונה או משהו אחר לגמרי. הנקבה לעומת זאת, "יודעת" שמה שלמעשה עומד על הפרק הוא צאצאים שישרדו. אף אחד מהמינים כמובן אינו "יודע" או "רוצה", שכן יש בכך כדי להצביע על מחשבה עצמאית או התבוננות עצמית, אלא שעומדים לרשותם כלים לא מודעים שמייצרים התנהגות כזו. חרקים ובני אדם כאחד, הם למעשה הצאצאים של מי ששיחק את המשחק בצורה הטובה ביותר.

    פרופ' סיברייט טוען כי מכוניות, ספורט, שיער גוף אנושי ודברים רבים אחרים מנצלים את אותו עיקרון בסיסי: שיווק למין השני. חלק ניכר מהמחצית הראשונה של ספרו החדש, "מלחמת המינים" (בהוצאת פרינסטון), משווה בתבונה את מהות החיים לדינמיקה של מסיבת קוקטייל. סיברייט מנסח זאת כך: דמיינו את עצמכם משוחחים במסיבה עם אדם שלא מצליח להתאפק מלהסתכל מעבר לכתף שלכם כדי לראות אם יש מישהו אחר לשוחח איתו. זוהי המציאות של מערכות יחסים מינית כמעט אצל כל בעל חיים שאנו מכירים. הן מושפעות בכל רגע מהאפשרות שיטב לכל אחד מבני הזוג להיות עם מישהו אחר עכשיו או בעתיד".

    סימני המיניות, של זכרים ונקבות גם יחד, טומנים בחובם כמעט תמיד גם סיכונים רבים. על מנת להעניק לתובנה הזו נקודת מבט של מרובה רגליים ובהתאם מרחק אידאולוגי מסוים, מומלץ לבחון את המודל האהוב ביותר על סיברייט: זבוב מזן hamphomyia longicauda.  הזבובים הללו הגבירו את כוח השכנוע שלהם על ידי צבירת מזון, אותו הם נושאים בכיסים קטנים על מנת לשחד את הנקבות תמורת סקס. עדיין לא מדובר בעסקה מסודרת במיוחד: לעתים  הכיס של הזכר רק נראה מלא כשלמעשה הוא ריק, והנקבה מבחינה בעסקה המגונה בשלב מאוחר מכדי לסגת. באופן טבעי, לנקבת הזבוב יש רצונות משל עצמה. כאשר היא נעה בלהקה, היא מנסה למשוך את הזכר המוצלח ביותר על ידי הגדלה מוגזמת של סימני הפוריות שלה. למעשה, במקרים רבים, הדיווה או הכוכבת של הלהקה היא זו שמילאה באופן המרשים ביותר את הבטן התחתונה שלה באוויר. בטן גדולה מצביעה על אספקה איתנה של ביצים – אך הבטן המנופחת ביותר מלאה בעיקר בשום דבר.

    על האיזון העדין בין התפעלות לחשד

    הבחירה הטבעית פועלת לרוב על בסיס של התפעלות (כלומר, תגובה לסימנים מיניים). מכאן ניתן לשער כי הבחירה נעשית גם על ידי חשד. לנקבת הזבוב החשדנית יהיה יתרון, כל עוד היא אינה חושדת עד כדי כך שתוציא עצמה לגמרי מהמשחק. "המלחמה" או "המשחק" שמתאר סיברייט מזכירים יותר ריקוד טנגו של תשוקה וחשד – מעין ריקוד של יופי (לפעמים) המשלב בתוכו סכנה ואלימות. גרסת הטנגו של המין שלנו מובחנת בשל הילדות הארוכה יחסית ומלאת המשאבים.

    התנחלנו על נישה אבולוציונית שדורשת שיתוף פעולה רב כדי לגדל את ילדינו עד לבגרות. ידוע לנו ממחקרים באנתרופולוגיה – שסונתזו על ידי הפרימטולוגית שרה הרדי ועליהם חוזר סיברייט בספרו – כי אמהות בתקופות פרה היסטוריות לא היו יכולות לגדל את הילדים שלהן עד לבגרות בלי מה שהרדי מכנה "עוזרים בשלב הקינון". האמהות אם כך היו צריכות לגרום לאבות ולאבות הפוטנציאליים לחלוק בבשר שצדו על בסיס ארוך טווח. באופן כללי, לאמהות ולילדים שלהן יש סיכוי גבוה יותר לשרוד אם הם חלק מרשת שיתוף רחבה. הטנגו המיני שלנו – או המקח המיני – חיוני לקיום שלנו. במידה ואמא מנהלת בצורה לא נכונה את הטנגו בכל הקשור למשאבים מוגבלים, פוחתת הסבירות שהילד שלה יגיע לגיל רבייה, ואף יתרבה בתורו.

    בכל הקשור לרומנטיקה, סיברייט טוען כי התפתחנו להיות "זן מונוגמי מבחינה חברתית, אך מופקר בחשאי". ניגודי אינטרסים מיניים לא צריכים לפגוע במטרותינו ארוכות הטווח. "החיים של הזן שלנו סובבים סביב שותפויות", מסביר סיברייט, "אפילו אם כל שותפות כוללת בתוכה ניגודי אינטרסים מרוככים".  מבחינת סיברייט, בדומה לפרויד, הקשר המיני הוא התבנית עליה מבוססים כל שאר הקשרים. איננו יכולים ליצור, בדיוק כפי שאיננו יכולים להתרבות, ללא אחרים. אנחנו קיימים רק במבט המוטרד של אחרים המשתתפים במסיבת הקוקטייל.

    שהות במקום שבו איש לא רוצה לחבור אלינו או לשתף איתנו פעולה הופכת אותנו לחולים פיזית. מחקרים מראים שרק החשש מפני בדידות הופכת אותנו לנוירוטים. זכייה באוסקר או בכל פרס אחר, לעומת זאת, מעניקה לנו שנים נוספות לחיים (בהשוואה למפסידים). במילים אחרות, הבריאות הפיזית והרגשית שלנו קשורה במידה הדוקה למקומנו בהיררכיית שיתוף הפעולה, במרקם החברתי שסביבנו.

    הנקודה הפרגמטית יותר שמעלה סיברייט היא שנשים עוצבו על ידי האבולוציה כך שהן משחקות את משחק התחרות על שיתוף הפעולה בצורה שונה – ולהבדלים הללו יש השלכות כיום על עולם העבודה. אחד הפרקים בספר דן בשאלה שהציב פרויד: מה נשים רוצות? אולם בדומה לפרויד, גם סיברייט נכשל לגמרי בניסיון לספק תשובה. אבל הוא מצליח לענות על שאלה אחרת: מדוע נשים אינן שולטות כיום על אותה כמון הון כלכלי כמו הגברים? הן עדיין מרוויחות פחות מ-80 סנט עבור כל דולר שגבר מרוויח, והן אינן זוכות לייצוג הולם בקרב המנכ"לים. מבחני איי.קיו ואינטליגנציה אחרים מצביעים על כך שנשים חכמות ומוכשרות בדיוק כמו גברים. בנוסף, הן שולטות כיום על הפוריות שלהן, מהלך שניתן לטעון כי הופך את בני האדם לזן חדש לגמרי.

    מגדר שונה, אסטרטגיה שונה

    אם נשתמש בדוגמת הזבובים עליה כתבתי קודם, ניתן לומר כי נשים מחזיקות כיום בכיסים שבשליטתן – ששקולים או אף גוברים על הכיסים של הגברים. יש להן יותר מהדבר המוערך ביותר בכלכלה הפוסט תעשייתית: חינוך. במשך עשורים, נתון יציב יחסית של 30% מהגברים מסיימים תואר ראשון – כאילו הגיעו למכסה של התאמה מגדרית. לעומת זאת, במערב, אחוז הנשים שמסיימות תארים אוניברסיטאיים שולש מאז שנות ה-70, ומתקרב כעת ל-40%. אולם החידה היא כיצד ייתכן שעל אף שהגברים הולכים ונהיים ברי החלפה, הם ממשיכים לחלוש על תפקידי כוח באופן חסר פרופורציה.

    סיברייט מזהה אוסף של הבדלים מגדריים שעשויים להסביר באופן חלקי בלבד את פערי השוויון המגדריים בראש הפירמידה. חלק מההבדלים הללו משפיעים לרעה על הנראות של הנשים במקום העבודה, בעוד שהמשמעות הכלכלית של ההבדלים האחרים נתונה בספק. לדוגמה, נראה שהתפתחות הנשים גרמה להן ליצור קשרים בצורה אחרת: אנשי הקשר של הגברים, ביניהם גם קשרי החברות שלהם, הם לרוב בעלי אופי עסקי ואופורטוניסטי יותר. הם בוגדים וסולחים אחד לשני ביותר קלות (47% מתפייסים במהירות, בהשוואה ל-18% מהנשים, נטען באחד המחקרים שמצטט סיברייט). יש להם מספר גדול יותר של קשרים "חלשים".

    בניגוד לכך, אנשי הקשר של הנשים נחשבים "חזקים" יותר וכוללים קרובי משפחה ואנשים שדומים להן. מחקרים נוספים מצביעים על כך שגברים משגשגים בסביבות תחרותיות יותר בעוד שנשים לרוב מצליחות יותר בסביבות שיתופיות. עם זאת, מחקרים אחרים מאשרים את מה שכבר ידוע לנשים: בנים וגברים קרוב לוודאי ירגישו בטוחים יותר ויקרינו ביטחון רב יותר מאשר בנות ונשים בעלות כישורים זהים או גבוהים מהם. בעוד שגברים נוטים לנהל משא ומתן אגרסיבי מול הבוס שלהם, אצל נשים המקרה הוא הפוך. הבוסים מרגישים הרבה יותר בנוח לנהל משא ומתן אגרסיבי מול עובדות.

    חשוב לזכור שההבדלים הללו מבוססים על ממוצעים – כולנו בוודאי יכולים לחשוב על לא מעט יוצאים מהכלל. ההנחה הרחבה יותר של סיברייט היא שבממוצע, ההבדלים המגדריים - גם הקטנים ביותר -נובעים מהאסטרטגיות המיניות שבהן השתמשו אבות אבותינו. 

    תוצרי הרבייה של הגבר המצליח ביותר והגבר הכי פחות מצליח יהיו קרוב לוודאי שונים במידה ניכרת, אולם הבדלים מסוג זה לא יבוא לידי ביטוי אצל הנשים. לג'ינגס חאן היה מספר רב של ילדים – וכובשים אחרים או טיפוסים מפוקפקים הולידו אף הם לא מעט צאצאים, בעוד שכתוצאה מכך יריבים חסרי אונים כמעט ולא הולידו ילדים, אם בכלל. לשם השוואה, אישה חזקה כמו קליאופטרה הולידה ארבעה ילדים בלבד, בוודאי לא יותר מהשפחות הנאמנות שלה.

    לקיחת סיכונים קרוב לוודאי שהשתלמה מבחינת רבייה עבור גברים בצורה שלא השתקפה אצל הנשים. במילים אחרות: התנהגות קיצונית – לקיחת סיכונים והביטחון המופרז המאפשר זאת – הייתה התכונה הנבחרת בקרב אבות אבותינו. בדומה, מבחינה אבולוציונית נשים נוטות דווקא להימנע מלקיחת סיכונים, הן לרוב זהירות יותר ומעדיפות סביבות שיתופיות יותר. התכונות או ההעדפות הללו שהתפתחו לאורך האבולוציה ממשיכות להתקיים – גם אם אנחנו נחשבים זן "חדש".

    למרבה התימהון, רק לקראת סיום הספר מציג סיברייט את הסיבה הברורה מדוע נשים מוגבלות במקום העבודה – אמהות. נשים לוקחות הפסקות מהקריירה בדיוק כאשר הקריירה שלהן עולה על המסלול להמראה. כתוצאה מכך הן מאבדות את הנראות החשובה שלהן בנקודת זמן מהותית. מחקרים רבים למעשה מצביעים על כך ששנות ה-20 המאוחרות והשלושים המוקדמות הן הזמן הגרוע ביותר לעזוב את סולם הדרגות המקצועי. בהקשר של אריכות חיים, נשים פועלות נגד האינטרס האישי שלהן לטווח הארוך – נגד "כוח המיקוח" המאוחר שלהן. סיברייט טוען בעוז שזה "טיפשי" להעניש נשים על כל שהן מפגינות זהירות בכל הקשור לאמהות. בנוסף, ההפסד של כישרון וכוח עבודה נשי באמצע החיים אינו טוב לכלכלה. מקום העבודה – והשיטות שלנו לארגן את העבודה – צריכים לעודד נשים לשגשג בכל העולמות.

    הפיתרון של סיברייט הוא ברור: "חופשת לידה חובה לאבות", כך שהפסקות הקריירה לא יסמנו, כפי שהוא מנסח זאת, היעדר פוטנציאל להתמנות לתפקיד המנכ"ל. זה בהחלט עשוי להיות צעד בכיוון הנכון. אולם לא ברור אם הרעיון שלו אכן יצליח לפתור את הפער בין המגדרים. גם היכולת לאכוף אותו אינה ודאית. הפסקות בקריירה לא כוללות רק את איבוד הנראות, או את הפוטנציאל לעתיד, אלא הם גם גורמים לאיבוד תנופה – וזה נושא אחר לגמרי. לתזמון של אותן הפסקות יש חשיבות, ולגברים עדיין יש באופן טבעי אופק ארוך יותר, ובתיאוריה הם יכולים לדחות את הרבייה עד שהקריירות שלהם מבוססות היטב והנראות שלהם מובטחת. נשים לרוב לא יכולות לעשות זאת – לפחות לא בשלב זה.

    המחבר מסיים את ספרו בהבעת תקווה שקשרים מיניים וקשרים כלכליים יתנתקו זה מזה לגמרי בעתיד.  תרחיש זה עוד פחות סביר מחופשת לידה חובה לאבות. שכן, פול סיברייט עצמו מודה כי "מוח תקופת האבן שלו" מגיב בעיקר לנשים צעירות ומוכנות לנישואים מהזן שלו. קשה לחוקק חוק נגד זה.

    תרגום: ליטל סמט | בתמונה: אליזבת טיילור בסרט "קליאופטרה" משנת 1963 (AP)

     

     
    זהו ערוץ פרסומי והידיעות הינן באחריות המפרסמים בלבד. לכלכליסט אין אחריות על תוכן הידיעות המפורסמות